אם הייתם אומרים לי לפני שבע שנים שאני אבלה את כל החופשות שלי בדיווש דרך כפרים נידחים, עיירות נשכחות ומעברי הרים – הייתי שואל אתכם מה עישנתם ומבקש גם קצת.

אבל הנה אנחנו כאן. שבע שנים אחרי, ואני עדיין מחפש את המסלול הבא.

עכשיו, שלא תבינו לא נכון – חרשתי את העולם עוד קודם. הייתי בעשרות מדינות, ראיתי נופים, עשיתי טיולים, עברתי חוויות. אבל לעשות את זה לבד, על זוג אופניים? זה כבר סיפור אחר לגמרי, וסוג של מזוכיזם מודע.

פתאום כל הניסיון שלך כמטייל לא שווה הרבה כשתופס אותך גשם שוטף באמצע שום מקום, כשאתה מאבד את הדרך, כשהרגליים שורפות בעלייה שלא נגמרת, או כשאתה מגלה תקלה טכנית בשלדה בדיוק באזור בלי קליטה. תוסיפו לזה את החשש להיתקע בלילה בלב יער ואת הבדידות שתופסת אותך כשהשמש יורדת – וקיבלתם מתכון מצוין לשאול את עצמך "מה לעזאזל חשבתי לעצמי?".

ובכל זאת, יש משהו בטמטום המבורך הזה ובחיפוש אחר הלא-נודע שפשוט מנצח את ההיגיון הבריא. כל פעם מחדש.

אין לי אופניים משלי. בכל מדינה שאני נוחת בה, אני פשוט שוכר זוג אופני שטח טובים. ובואו נבהיר משהו כבר מעכשיו: אין פה שום מנוע חשמלי. רק אופניים מכאניים, הרבה זיעה וקצת עקשנות.

 

הקצב של הדרך
תדמיינו את הסצנה: שקט כמעט מוחלט, שמיים פתוחים, והצליל הרציף של הצמיגים על הדרך. עליות מפרכות שגורמות לך לפקפק בחלק מהבחירות שלך בחיים, ומייד אחריהן – ההנאה הצרופה של ירידה במהירות, כשהרוח חותכת את הפנים.

יום אחד השמש יוקדת, למחרת עננים כבדים וגשם ששוטף הכול. ובסוף כל יום? הרפתקת לינה חדשה: פעם זה חדר קטן בבית של משפחה מקומית, פעם מלון דרכים נידח, ופעם בקתה מבודדת באמצע היער.

ברגעים האלה, כשהדרך נמתחת לאופק והרגליים עובדות על אוטומט, הראש מתחיל לדבר. אתה לבד. לחלוטין לבד. סוג של ויפאסנה על אופניים בלב הטבע. פילוסופי? אולי. אבל דווקא שם, כשהכול שקט – משהו מתבהר.

 

המפגש שמשנה הכול
זה יכול להיות עיקול חד שמגלה תחנת דלק חצי נטושה, בית קפה זעיר בכפר שלא מופיע בשום מפה, או פאב שקט בצד הדרך. ושם, במקומות הכי לא צפויים, ה"לבד" הזה מתפוגג בשנייה.

חיוך של מקומי שמציע מים, שיחה בלתי נשכחת עם בעל בית קפה שאין לנו שום שפה משותפת ובכל זאת מבינים הכול, או אירוח חם של זרים גמורים.

המפגשים האלה תמיד תופסים אותך לא מוכן. הם מגיעים דווקא כשאתה הכי עייף ומיוזע, ומזכירים לך משהו פשוט: ככל שאתה מתרחק ומבודד את עצמך – ככה אתה מגלה כמה העולם הזה פתוח ומחבק. רק צריך לאפשר לו.

עזבו אתכם מנתונים טכניים. לא תמצאו פה המלצות על ביגוד רכיבה, סוגי צמיגים, לחצי אוויר, או קבצי ניווט מתוחכמים לגרמין. בעיניי, כל זה הוא החלק הכי פחות חשוב במסע.

הבלוג הזה הוא על הסיפורים, האנשים, והתחנות שבדרך. על כל אותם רגעים קטנים שקורים כשרק מעזים לצאת לדרך – לבד, אבל בעצם אף פעם לא לבד.

מה מחכה לנו בפרקים הבאים?

נצא לדרך אל ארץ מרתקת – כזו שמתאפיינת בנופים עוצרי נשימה, ובמזג אוויר שמתחלף ארבע פעמים בשעה וחצי (להגיד "מעניין" זו תהיה לשון המעטה פסיכית). נחזור אל המפגש הבלתי נשכח באמצע מבול שוטף בתחנת דלק נידחת, נגלה איך נראים הלילות שבהם אתה מוצא את עצמך תקוע באמצע שום מקום בלי קליטה, ואיך זה מרגיש להגיע בסוף הדרך אל הקצה הבלתי צפוי של המסע – ולהבין שאתה כבר אדם שונה לחלוטין.

תפסו פינה נוחה, קחו משהו לשתות – וממש עוד מעט אנחנו יוצאים לדרך.